היום לפני 75 שנים ספגה טוקיו את ההפצצה האווירית הקטלנית ביותר בתולדות האנושות. למעלה מ-300 מטוסי B-29 של צבא ארה"ב המטירו כ-1665 טון של פצצות נאפלם על העיר שהפכו 41 קמ"ר משטחה לעיי חורבות, גבו כ-100 אלף קורבנות וגרמו לכמיליון אנשים לאבד את בתיהם. לשם המחשה גודל השטח שנחרב בהפצצה הזו שווה ערך לכמעט 80% משטחה של תל אביב-יפו ומספר ההרוגים עולה אף על קורבנות הפצצה האטומית בהירושימה.
פצצות הנאפלם שפותחו בארה"ב בשנת 1942 בשיתוף מדענים מאוניברסיטת הארווארד, התפוצצו מספר שניות לאחר פגיעתן בקרקע והעיפו ג'ל דלק דביק ובוער לכל עבר שהפך את העיר הצפופה ומאות אלפי מבני העץ שבה למלכודת מוות.
עדויות מהתופת מספרות על כבישים ורחובות שהפכו לנהרות של אש, אימהות שרצו עם תינוקות בוערים על גבן, סוסים שמשכו עגלות בוערות והאש התפשטה וכילתה אותם, פוטונים וטאטאמי בוערים שהתעופפו ברוח החזקה ואין ספור גופות חרוכות ברחוב.
קאטסומוטו סאוטומה בן ה-87 הוא אחד הניצולים מהתופת. היות והוא לא עמד בקריטריונים לפינוי ילדים מהעיר הוא נאלץ לעבוד עבור מפעל תחמשות מקומי באיסוף גרוטאות מתכת. בשעות העבודה הוא נהג לקשור לראשו האצ'ימקי (סרט ראש מבד) עם הינומארו – העיגול האדום מדגלה של יפן שמסמל את השמש והכיתוב "קמיקזה" (רוח אלוהית). שידורי הרדיו והמורים באותם הימים נהגו לספר לילדים שנצחונה של יפן במלחמה מובטח היות והם בני האל (הקיסר). סאוטומה סיפר שבליל ההפצצה מטוסי האמריקאים טסו כל כך נמוך שהוא יכל לראות את השתקפות האש בגופם המתכתי – דבר שגרם להם להיראות בעיניו כמו דגים אדומים אקזוטיים שעפים בשמיים.
למורת רוחם של סאוטומה וניצולים נוספים, הטרגדיה הזו כמעט ולא נמצאת בתודעה הציבורית וגם לא זוכה להנצחה רשמית בניגוד לטרגדיות של הירושימה ונגסאקי. בשנות ה-30 המאוחרות שלו, סאוטומה איגד 16 ניצולים וניסה לדרוש הכרה וסיוע בהנצחה מצד רשויות העיר אולם מאמציו לא צלחו. הוא פרסם ספר מצליח שמכר כחצי מליון עותקים ובו הוא תיעד את זכרונותיהם של שבעה ניצולים נוספים לצד שלו. לאחר שהוא נואש מהשגת מימון ציבורי לפרויקט ההנצחה הוא אסף תרומות באופן פרטי והקים מוזיאון הנצחה קטן במזרח טוקיו.
באופן מפתיע, סאוטומה וניצולים אחרים לא שומרים טינה לאמריקאים אלא מפנים אצבע מאשימה כלפי הממשלה היפנית ואפילו תבעו אותה בשנת 2007 בטענה שהיא האשמה בפרוץ המלחמה (תביעה שנדחתה על ידי בית המשפט העליון היפני). בנוסף, סאוטומה טוען כי לא יסלח לעולם לממשלה היפנית על הענקת עיטור מסדר השמש העולה ללא אחר מאשר קרטיס לה מיי – הקצין האמריקאי שפיקד על ההפצצות על יפן ושינה את האסטרטגיה האמריקאית מהפצצות מדויקות מגובה רב בשעות היום להפצצות תבערה מגובה נמוך בשעות הלילה אל תוך ריכוזי אוכלוסייה (בהם היו גם לא מעט בתי מלאכה קטנים שסייעו למכונת המלחמה היפנית). העיטור הוענק ללה מיי ב-1964 על עזרתו בייסוד חיל האוויר של צבא ההגנה היפני לאחר המלחמה.
טייסי ואנשי צוות האוויר האמריקאים שהשתתפו בהפצצה סיפרו שהיה ניתן לראות את התבערה גם ממרחק של כ-240 קילומטרים מהעיר. טייס בשם רוברט אורוויל ביגלואו אף אמר "יצרנו תופת שאפילו דנטה לא היה מסוגל לדמיין".